<h1>ספר החינוך מצוה של"א</h1>
<h2>דף ח:</h2>
לתקוע בשופר בעשירי שהוא יום הכפורים, שנאמר [ויקרא כ"ה] והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגו' וקראתם דרור וגומר. וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חירות כל עבד עברי שיצא בן חורין בלי דמים, ואין עניינה כענין תקיעת השופר בראש השנה, שהתקיעה ההיא אנו עושים לקבוע מחשבתנו על ענין עקידת יצחק ונצייר בנפשינו לעשות גם בנו כמוהו לאהבת יי, ומתוך כך תעלה זכרוננו לפני יי לטוב, כלומר שנהיה זכאים לפניו, וזאת התקיעה של יובל היא לפרסם החירות, כמו שאמרנו. משרשי המצוה לפי שידוע כי קול השופר תעורר לב בני אדם אם לשלום ואם למלחמה, וענין שלוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאד בעיני אדוניו, על כן לעורר לב הבריות על הענין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה בשומעם את קול השופר בראותם כי דבר השוה הוא בכל הארץ ושהכל עושים כן נצטוינו על זה, שאין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים, וכמאמר החכם צער רבים נחמה, גם העבד בעצמו מתעורר לצאת ככל העבדים מתחת ידי רבו אשר אהב בשמעו קול השופר, ומתוך כך המצוה מתקיימת לשוב הכל ברשות אדון הכל. דיני המצוה כגון באי זה שופר תוקעין ביום זה ואי זו ברכה מברכין בו. וכבר אמרו זכרונם לברכה דרך כלל במסכת ראש השנה [כ"ו ע"ב], שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ובמצות שופר דראש השנה בסדר פנחס נדבר בו קצת בעזרת השם כמנהגנו. ומכל מקום אף על פי שאמרו זכרונם לברכה ששוין הן חלוק קצת יש ביניהם, דבראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין, וביובל תוקע כל יחיד ויחיד כל זמן שבית דין יושבין בין בפני בית דין בין שלא בפניהם. וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ר"ה ח' ע"ב] כי מראש השנה ועד יום הכפורים היו העבדים אוכלין ושותין ושמחין בבית אדונם, לא נפטרין לבתיהם ולא האדון משתעבד בהם כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרין לבתיהם, וכמו כן שדות חוזרות לבעליהן. ורבים מפרטי דיני יובל בערכין, ודיני שופר במסכת ראש השנה. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג, והרי כתבתי לך בסמוך אי זה זמן היובל נוהג, ושמצות היובל מסורה לבית דין. ואם עברו בית דין על זה ולא תקעו בשופר, אף על פי שנשתלחו העבדים והוחזרו השדות לבעליהן מבלי תקיעה, בטלו מצות עשה זה.
<h2>דף כו:</h2>
לתקוע בשופר בעשירי שהוא יום הכפורים, שנאמר [ויקרא כ"ה] והעברת שופר תרועה וגו' ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגו' וקראתם דרור וגומר. וידוע שמצות התקיעה ביום זה היא לפרסם חירות כל עבד עברי שיצא בן חורין בלי דמים, ואין עניינה כענין תקיעת השופר בראש השנה, שהתקיעה ההיא אנו עושים לקבוע מחשבתנו על ענין עקידת יצחק ונצייר בנפשינו לעשות גם בנו כמוהו לאהבת יי, ומתוך כך תעלה זכרוננו לפני יי לטוב, כלומר שנהיה זכאים לפניו, וזאת התקיעה של יובל היא לפרסם החירות, כמו שאמרנו. משרשי המצוה לפי שידוע כי קול השופר תעורר לב בני אדם אם לשלום ואם למלחמה, וענין שלוח העבד שעבד את אדוניו זמן רב הוא קשה מאד בעיני אדוניו, על כן לעורר לב הבריות על הענין ולחזק נפשם ולהזהירם על המצוה בשומעם את קול השופר בראותם כי דבר השוה הוא בכל הארץ ושהכל עושים כן נצטוינו על זה, שאין דבר שיחזק לבות בני אדם כמו מעשה הרבים, וכמאמר החכם צער רבים נחמה, גם העבד בעצמו מתעורר לצאת ככל העבדים מתחת ידי רבו אשר אהב בשמעו קול השופר, ומתוך כך המצוה מתקיימת לשוב הכל ברשות אדון הכל. דיני המצוה כגון באי זה שופר תוקעין ביום זה ואי זו ברכה מברכין בו. וכבר אמרו זכרונם לברכה דרך כלל במסכת ראש השנה [כ"ו ע"ב], שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ובמצות שופר דראש השנה בסדר פנחס נדבר בו קצת בעזרת השם כמנהגנו. ומכל מקום אף על פי שאמרו זכרונם לברכה ששוין הן חלוק קצת יש ביניהם, דבראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין, וביובל תוקע כל יחיד ויחיד כל זמן שבית דין יושבין בין בפני בית דין בין שלא בפניהם. וכן מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ר"ה ח' ע"ב] כי מראש השנה ועד יום הכפורים היו העבדים אוכלין ושותין ושמחין בבית אדונם, לא נפטרין לבתיהם ולא האדון משתעבד בהם כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר נפטרין לבתיהם, וכמו כן שדות חוזרות לבעליהן. ורבים מפרטי דיני יובל בערכין, ודיני שופר במסכת ראש השנה. ונוהגת מצוה זו בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג, והרי כתבתי לך בסמוך אי זה זמן היובל נוהג, ושמצות היובל מסורה לבית דין. ואם עברו בית דין על זה ולא תקעו בשופר, אף על פי שנשתלחו העבדים והוחזרו השדות לבעליהן מבלי תקיעה, בטלו מצות עשה זה.
